להשלמת הפעם הקודמת נזכיר את הפריקה / נקע:
בשונה משבר שהוא פגיעה ברצף העצם-בפריקה אין פגיעה ברצף העצם אלא תזוזה.
למעשה עקב תנועה "לא נכונה" או מתיחה חריגה נוצרת תזוזה במפרק, ממילא-נגרמת הפרעה והגבלה ביכולת להניע את המפרק.

כפי שראינו בסרטון הקודם-הפצועים האלו כאובים, מאוד. הכאב נגרם עקב פגיעה / לחץ על העצבים הסמוכים לעצם.
זה מביא אותנו לדבר על הסכנות בשברים ובפריקות, וממילא-על הטיפול:

דימום- 
דימום חיצוני בשברים פתוחים לרוב לא מדמם משמעותית, אך במידה וכן-נטפל בו בלחץ עקיף (ח"ע). 
דימום פנימי רלוונטי בעיקר בשבר בעצם הירך, שם חלל הירך יכול לאגור עד 2 ליטר!!! זה המון, ובהחלט יכול להוביל את הפצוע להלם. לרוב קל לזהות פצוע כזה בהסתכלות והשוואה של 2 הירכיים-הירך הפגועה נפוחה וגדולה משמעותית. בדימום פנימי כמו בדימום פנימי-אין לנו הרבה מה לעשות בשטח, וממילא פצוע כזה מוגדר כדחוף לפינוי.

נזק וסקולרי- נזק לכלי הדם יכול להיגרם ע"י לחץ של העצם על כלי הדם שסמוך אליה, ובמקרים חמורים יותר-אף קרע של כלי הדם. איך נזהה את זה? היעדר דופק דיסטאלית לפגיעה (בחלק המרוחק מהפגיעה. לדוג'-שבר או פריקה בזרוע עם היעדר דופק רדיאלי), שינוי צבע הגפה (הגפה תהפוך לחיוורת בגלל היעדר פרפוזייה באזור), שינוי טמפרטורה (הגפה תהפוך לקרה, כנ"ל-בגלל היעדר פרפוזייה באזור), ומילוי קפילארי איטי (מעל 2 שניות). לכן, כחלק מההערכת הפציעה חשוב לוודא שאין נזק כזה, ובמידה ויש-דחיפות הפינוי הופכת משמעותית, והעברת הדיווח בהתאם לדרג הבא.

זיהום- בעיקר בשברים פתוחים. דחיפות משנית בטיפול שלנו אבל בהחלט ראוי להתייחס לכך בעזרת חבישה סטרילית, כדי למנוע עד כמה שניתן סיבוכים בהמשך. 

נכות (זמנית / קבועה)- סכנה זו משמעותית בעיקר לשלב בי"ח, ומושפעת מהצורה והמקצועיות בהם תיקנו את הפגיעה. אין לנו ברמת השטח כמעט השפעה על זה, אבל חשוב שנכיר את הסכנה הזו בהיבט של המלצה להתפנות להמשך טיפול מקצועי.

כאב- כפי שראינו בסרטון, פגיעות אורטופדיות כואבות, מאוד. חשוב להבין שעיקר הכאב נובע בזמן תזוזה (עוד מעט נדבר על חשיבות הקיבוע). לקח הרבה שנים, אבל כיום, נושא "הטיפול בכאב" הפך בעולם הרפואה לנושא המחייב התייחסות. מטופל כאוב מחייב התייחסות, ובמידה ולא עשינו זאת-זו רשלנות רפואית, ממש כמו הימנעות מכל טיפול אחר. כחלק מההבנה הזאת בעולם הרפואה "הגדול"-ההבנה הזו הגיעה גם אלינו, לטרום בית החולים. לכן הוכנס לפרוטוקולים שלנו פרוטוקול חדש "פרוטוקול טיפול בכאב".
ברמת אמבולנס רגיל אין מענה לנושא (וחבל), אבל באט"ן יש "מבחר תרופות הבית" לטיפול בכאב קל (אקמול / אופטלגין), בכאב בינוני (אופטלגין טיפות / טרמדקס / אקמול בהזרקה) ובכאב קשה (נרקוטיקה-אופייאטים / קטמין).
למה אני חופר על זה?
כי למרות שיש את התרופות האלו באט"ן, ולמרות שיש פרוטוקול ייעודי לכך, ולמרות שמוגדר לאמבולנס רגיל שניתן להזמין אט"ן לצורך הספציפי הזה בלבד, למרות שאין משהו מסכן חיים או דורש התייחסות מעבר-למרות כל זאת צוותים רבים נמנעים לנצל ולהשתמש בזה.
למה? כי חוששים מהפרצוף שהפאראמדיק יעשה ("לזה אתה מזמין אותי?"), כי לא מאמינים לחולה שהוא באמת כאוב ברמה 10/10, או סתם כי לא מבינים שלמטופל לא צריך לכאוב, והכאב הזה גם פוגע במצבו הכללי.
נכון, צריך וחובה להפעיל שיקול דעת. פצוע שכבר על מיטת האמבולנס, 5 דקות מהמיון עם כאב בינוני-זה לא סיבה להמתין עכשיו לאט"ן. אבל פצוע עם פריקת ברך (אין סולם כאב לדבר הזה...), בבית, במרחק של 20 ד' פינוי-זו פשוט התעללות להעביר אותו למיטה, לנייד ולטלטל אותו כך. 
כפי שהזכרנו אין סוף פעמים, כמטפלים אנחנו צריכים להגדיר את הפצוע שלנו-ופצוע כזה (בהנחה שאין לו פציעות נוספות) הוא פצוע דחוף לטיפול (בכאב), לא לפינוי. ממילא, אין לי שום בעייה להמתין איתו בבית עד להגעת האט"ן (כן, גם אם יקח לאט"ן הרבה זמן להגיע), שיבוא ויפתח לו וריד ו"ירוקן עליו את כל הארגז". המסכן הזה לא צריך לשאוג בכל מהמורה בכביש או כל פנייה במהלך הפינוי, הוא צריך לקבל תרופות חזקות, לעצום עיניים, להתמסטל ולדמיין קרנפים עם אוזניים ורודות...

בפעם הבאה נתייחס ונרחיב לגבי פציעות ייחודיות, ואולי אפילו נעז לפתוח את תיבת הפנדורה של קיבוע עמ"ש/צ. הישארו עימנו.

בהערכה רבה על תרומתכם ופועלכם, אלישיב-מד"א הר חברון / אגף הבטחון