ממשיכים לדבר על מצבי חירום כלליים בחולה, והפעם מצבי חירום סוכרתיים

רקע:
על מנת שתא (היחידה התפקודית החיה הקטנה ביותר) יחיה ויתפקד-הוא צריך חמצן וסוכר, בלעדיהם-אין לו יכולת ליצור אנרגייה ולמעשה הוא מת.
באופן נורמאלי, אנו אוכלים סוכרים (אני לדוג' מאוד חזק בתחום), מהמעי הם נספגים אל מחזור הדם.
בדם, יחד איתם שט גם אינסולין. תפקיד האינסולין, שמיוצר בלבלב-להעביר את הסוכר ממחזור הדם אל תוך התאים. כל מולקולת סוכר שהוא פוגש-הוא תופס ודוחף לתא הראשון שהוא פוגש.

לכן, כבר עכשיו אנחנו יכולים להבין שבמידה ויהיה הרבה אינסולין בזרם הדם-תהיה רמת סוכר נמוכה בזרם הדם (כי את הכל הוא יעביר לתאים), ובמידה ויהיה מעט אינסולין בזרם הדם-תהיה רמת סוכר גבוהה בזרם הדם (כי אין מי שיעביר את הסוכר אל תוך התאים).

סוגי סוכרת:
אז איפה הבעייה?
חולי סוכרת נחלקים ל 2 סוגים:
1. חולה עם בעייה בהפרשת האינסולין / באיכות שלו. הסוג המכונה "סוכרת נעורים" או IDDM-סוכרת התלויה בהזרקת אינסולין.
2. חולה עם בעייה בספיגת הסוכר בתאים. הסוג המכונה NIDDM-סוכרת שאינה תלויה (כי אין בעייה, לא צריך) בהזרקת אינסולין.

הפרת האיזון:
חולי סוכרת, משני הסוגים, חיים כל הזמן במלחמה. במלחמה להיות מאוזנים, עם ערכי סוכר תקינים. הם צריכים לעקוב בקפידה על רמות הסוכר בדם, ובהתאם לכך-להזריק אינסולין או לאכול נכון.
2 מצבי קיצון ויציאה מאיזון קיימים אצלם,
היפרגליקמייה-עודף סוכר בדם, והיפוגליקמייה-חוסר סוכר בדם.
"חולה מאוזן" משמעותו שהוא חולה סוכרת (כרוני), שבעזרת טיפול תרופתי ותזונה נכונה-מצליח לשמור על ערכי סוכר תקינים (אותם הוא בודק מס פעמים ביום).

ערכים תקינים:
ערכי סוכר בדם נמדדים ביחידות מדידה של מיליגרם (מ"ג) לדציליטר (ד"ל). ערכים תקינים (תינוק / ילד / מבוגר, עזבו עכשיו את היילוד) הם בין 70 ל 110.
אבל, וזה אבל חשוב-ערכי סוכר נמוכים הרבה יותר משמעותיים ודחופים מאשר ערכי סוכר גבוהים.
יתרה מזאת, גם לכמות יחידות המדידה משמעות הרבה יותר גדולה במצבי היפו, מאשר במצבי היפר.
לכן, ערכי סוכר של 30 הוא מצב חירום רפואי הרבה יותר מערכים של 200 (למרות שהסטייה בהיפר גדולה יותר).

התייצגות:
בהיפוגליקמייה, נצפה לשינויים ברמת ההכרה. זה יכול להתחיל מחולשה, בלבול, שינוי בהתנהגות-ועד לחוסר הכרה מוחלט.
מעבר לכך, ילווה בד"כ בחיוורון והזעה.
הדבר המרכזי הוא שינוי במצב ההכרה יחד עם מהלך מחלה מהיר יחסית.
בהיפרגליקמייה, תופיע תחושה כללית רעה, כאבי ראש, בחילות והקאות (צודקים, במצגת כתוב גם ריח אציטון מהפה. לא ניסיתי להריח).
אבל בשונה מהיפו, כאן מהלך המחלה איטי הרבה יותר, אפילו ימים. לכן, חולים אלו לרוב לא יזמינו אמבלנס אלא יגיעו למרפאה.

טיפול:
בהיפו (מתחת ל 60)-במידה ואין איום על נתיב האוויר (חוסר הכרה) נשאף להחזיר סוכר.
כל עוד הוא ברמת הכרה כלשהי-ניתן לתת שפורפרת גלוקג'יל (12.5 גלוקוז, בתיק אמבו) ולמרוח סביב החיך.
אם המטופל מחוסר הכרה וללא רפלקסים מגינים-נטפל בהזרקת גלוקוז לוריד (אט"ן).
לאחר מתן מנה נמתין כמה דקות, נבדוק שוב את רמת הסוכר ובהתאם לתוצאה נחליט אם לתת מנה נוספת.

בהיפר (מעל 300)-אין לנו באמת איך לטפל ברמת השטח (אין לנו אינסולין), אבל מה שכן חשוב לעשות בינתיים הוא לתת נוזלים.
למה? גם כי המטופלים האלו מיובשים (היפר גורם לשיתון מוגבר) וגם ע"מ לדלל את הדם, שהפך צמיגי בגלל ערכי הסוכר הגבוהים שבו.

משאבת אינסולין:
לחלק מהמטופלים מחוברת משאבת אינסולין, שבאמצעותה החולה מזריק לעצמו בהתאם לצורך.
למה זה מעניין אותנו?
כי בחולה בהיפו, שמחובר למשאבת אינסולין-חלק מהטיפול הוא ניתוק המשאבה. אחרת, היא תמשיך להזריק אינסולין-מה שיעמיק את ההיפו.
איך עושים את זה? גם אני לא ידעתי עד שביקשתי ממטופל אחד שיעשה לי קורס קטן, הנה התקציר:
http://amitai-net.co.il/n11/page/p5-64.asp

זהו להפעם, מצטער שיצא ארוך מידי.
בשבוע הבא נרחיב עוד קצת על בדיקת סוכר ונוכל לסגור את הנושא.

בהערכה רבה על תרומתכם ופועלכם, אלישיב-מד"א הר חברון / אגף הבטחון.

לצפייה בפרסומים שפורסמו בקבוצה עד כה-מוזמנים להיכנס לאתר המדהים שלנו https://www.hrhevron.co.il/346/