אנחנו ממשיכים, עצרנו באמצע העצות המעשיות לניהול צוות:

שידור רוגע ובטחון עצמי
זה ברור לכולכם, אין פה יותר מידי מה להרחיב. מה שכן חשוב לי להדגיש שזה בסדר גמור לשדר זאת גם כהצגה.
גם אם אתם ממש לא רגועים, וגם אם ממש אין לכם בטחון עצמי במקרה הזה-זה בסדר לשדר את ההיפך.
סליחה, אתם חייבים לשדר את ההיפך.
זה קריטי בשבילכם, בשביל הצוות, בשביל המטופל. 
פעם נקלעתי עם דוד ילניק (יו"ר ארגון הפאראמדיקים ועוד כמה מעלות ותיאורים) לזירה של נפילת טילים עם נפגעים. באינסטינקט התחלתי לרוץ (אני לא יודע באמת לרוץ, נסכם על הליכה מהירה מאוד), דוד תפס לי את היד חזק, עצר אותי במקום בכוח, ואמר / פקד: "פאראמדיק לא רץ"! זה כמובן נכון באותה מידה לכל איש צוות רפואי. אם יש לי החייאה בקומה שלישית אני ממתין למעלית (למרות שאולי אם הייתי רץ במדרגות הייתי מגיע 25 שניות לפני כן), ומגיע למטופל רגוע, לא מזיע ובלי קוצר נשימה.
"אחרי המעשים ימשכו הלבבות", זה נכון גם כאן ולא רק במוסר.
הריצה משפיעה באופן ישיר על היכולת שלנו לעבוד בצורה רגועה ומסודרת. 
גם נסיעה דחופה מופרעת, אבל על זה נריב פעם אחרת.
אתם חייבים לראות את זה:
https://amitai-net.co.il/n11/page/p5-191.asp
שמעו, לא יצא לי הרבה פעמים בחיים להנחית מטוס נחיתת אונס בחירום