אר"ן, מסיימים:
נסיים עם דגש חשוב בקשר לנושא עליו דיברנו בפעם הקודמת-שיטת הסבבים.

כפי שהרחבנו, זו הדרך לוודא שלא פספסנו אף פצוע שדורש טיפול דחוף. מה הבעיה? שאנחנו לא יודעים להפסיק עם זה.
בלי לשים לב, גם אחרי שבאירוע יש מספיק כוחות לטפל בכלל הנפגעים (מה שקורה מהר מאוד במרבית האירועים)-אנחנו ממשיכים להתרוצץ בין הפצועים, נוגעים ולא נוגעים, בודקים חצי כוח ורצים לאחד הבא, מטפלים קצת והופה לפצוע הבא-למרות שתכלס יש בזירה כבר מספיק צוותי רפואה, במרבית המקרים-מעל מטפל אחד לכל  פצוע!
לדבר הזה אנחנו קוראים "תסמונת הפרפר" . תכלס, אתם יכולים להיתקל בזה לא רק באר"ן, גם סתם בתאונה עם 4 נפגעים שהצוות מתרוצץ ביניהם שוב ושוב, עד שמישהו מתאפס ופשוט עושה סדר: "אתה עליו, אותו תכניס לאמבולנס הזה, אתם עם הפצוע הזה".
הבעייה שלפעמים לוקח זמן להתאפס ולעשות את הסדר הזה.
קל וחומר באר"ן, עם הסטרס המיוחד שלו והקושי לעשות את החלוקה הזו בשטח. אבל, גם אם לא הצלחתם לעשות את זה בשטח-ברגע שסגרתם את דלתות האמבולנס והתחלתם פינוי, מבחינתכם-האר"ן הסתיים!
ברגע אחד.
כל מה שקורה בחוץ לא רלוונטי אליכם. עכשיו, זה אתם והפצוע, או השלושה פצועים מקסימום. ובדבר כזה אתם יודעים לטפל הכי טוב ורגוע שאפשר.
הנה תראו, אתם זוכרים את תחילת הסרט עם הזירה המטורפת והצרחות, נסגרו הדלתות-ובבת אחת הכל נרגע. אפשר לדבר בשקט, לבדוק את הפצוע בצורה מסודרת, להשלים טיפול, ואפילו להתעסק בכתיבת הדו"ח המצורף לתג מיון וטיפול:
https://amitai-net.co.il/n11/page/p5-145.asp

זה נראה קל. מבטיח לכם שבמציאות זה מאוד מאוד מאוד קשה.
אתם עדיין בתוך האירוע, למרות שאתם כבר רחוקים ממנו לגמרי.
באחד הפיגועים בירושלים העליתי 2 פצועות לאמבולנס רגיל והתחלנו פינוי.
אני מאחורה עם עוד מע"ר, נהג שנוהג.
2 פצועות בינוני מקסימום, כאשר היה ברור שלא נספיק לחזור לסבב פינוי נוסף.
פינוי שגרתי שביום יום, אישית לא הייתי חושב אפילו לחצות רמזור אדום.
אבל הפינוי הזה היה נראה כאילו אנחנו מפנים פצוע שמדמם מהאורטה.
ולמה? כי הנהג נשאר באירוע. הוא אומנם התנתק פיזית, אבל לא הצליח לעשות את זה גם נפשית.
זה אתגר מאוד גדול, אולי האתגר הטיפולי הכי משמעותי באר"ן. והמבחן שלנו הוא האם בסוף, ביעד הפינוי-הפצוע באמת קיבל את כל מה שהיה צריך לקבל לאורך הפינוי.